<h1>מרדכי סימן תרפ"ז—תרפ"ח</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ת"ר הולך אדם אצל רועה כו' כתוב בהלכות גדולות, הני מילי חנוני ישראל, אבל חנוני גוי, כל מידי דאיתיה במחובר, א"נ ביעי דאיכא למימר דאיתיילדו בי"ט, או קמחא דאיכא למימר דאיטחין בי"ט, אסור למישקל מיניה, דאמר רב פפא (כ"ד ע"ב) גוי שהביא דורון לישראל כו'. משמע מדברי הגאון, דכשאין לחוש למחובר ולמוקצה שרי למישקל אפילו כנגד גוי הרגיל אצלו. ולכאורה משמע כן מההיא דגרסינן בעירובין (מ' ע"א), גבי ההוא ליפתא דאתא למחוזא כו', ופרק מי שהוציאוהו (שם מ"ז ע"ב), גבי הנהו דיכרי דאתו למברכתא, דכי מעיינת התם, משמע שגויים הביאום. ויש לדחות דישראל החנונים אמרו קודם י"ט להביאם להם, ופסקו את דמיהם ואיחרו הגוים שלא הביאום לחנוני ישראל עד י"ט, ובני העיר היה להם לקנות לנגד הישראל ולא לנגד הגוים. וראב"ן כתב לאיסור. ויש תשובות שכתבו להיתר ויש תשובות שכתבו לאיסור, משום שמא ירבה בשבילו להביא כיון שרגיל אצלו.
פי' סכום מקח, כגון שיש עליו כסף כו', וכן פר"ח וכן בה"ג. וזה הפי' נראה לראבי"ה עיקר. ודלא כדברי המפרשים, סכום הניתן על דבר זה, כגון שאמר תן לי בפשוט או בשנים, דאין זה סכום, דסכום היינו כמו סך הכל כך וכך. וה"נ מיפרשא הך דשבת, פרק שואל (קנ"א ע"א), ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. והא דאמרינן לעיל (כ"ז ע"ב), אין פוסקין דמים לבהמה, דוקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו. והא דתניא (כ"ט ע"ב), הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו כו', כשידוע דמי מקח.
